ידועים בציבור

מיהו ידוע בציבור?

ידועים בציבור הם מי שחיים עם בן או בת זוג תחת קורת גג אחת ומנהל איתו משק בית משותף וחיי אישות. זוהי מערכת יחסים בין שני בני אדם המרגישים מחוייבות האחד למשנהו, ויוצרת עקב כך זכויות הדדיות ברכוש ובזכיות אחרות.

בשורה של פסקי דין נקבעו בבתי המשפט ההלכות לענין ” ידועים בציבור”. היטיבה לרכזם חברתי כב’ השופטת גליק בתמ”ש [ת”א] 12710/09 מיום 16/03/10 [פורסם במאגרי המידע] כדלקמן: “כידוע, קבעה הפסיקה כי הגדרת בני זוג כידועים בציבור קשה כ”קריעת ים סוף”.

ראה בעניין זה ע”א 621/69 נסיס נ’ יוסטר פ”ד כ”ד(1) עוד נקבע בפסיקה כי תנאי הסף המצטברים של חיי משפחה וניהול משק בית משותף הם תנאים מהותיים לקביעה העובדתית כי בני זוג היו בחזקת “ידועים בציבור”. ראה: ע”א 6434/00 דנינו נ’ מנע פ”ד נ”ו(3) 683.

כן נקבע כי שאלת קיומם של תנאים אלה, מן הראוי שתיבחן על פי קריטריונים סובייקטיבים. ראה ע”א 107/81 אלון נ’ מנדלסון פ”ד מ”ג(1) 431.

ועוד נקבע בפסיקה כי גם אם ייקבע שבני זוג חיו כ”ידועים ציבור” אין משום החלה של חזקת השיתוף עליהם, ואין להסיק כי רכוש שנרכש ע”י מי מהם בנפרד, רכוש משותף הוא, וכי כדי שיקבע שתחול הלכת שיתוף לגבי רכוש נפרד כזה – יש להוכיח כוונת שיתוף מפורשת. ראה ע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן פ”ד ל”ח(1) 433.

הפסיקה הוסיפה וקבעה כי “ההבדל בין זוג נשוי לבין זוג הידוע בציבור כנשוי הוא, לצורך שלפנינו, רק בכך שרובץ נטל הוכחה כבד יותר על מי שמנסה להוכיח את כוונת השיתוף בנכסים של הזוג הידוע בציבור”.ראה ע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן (שם). ע”א 4385/91 סלם נ’ כרמי פ”ד כ”א(1) 337.

“נטל השכנוע להוכחת קיומם של יסודות אלה, במערכת היחסים בין התובע למנוחה בתקופה הרלבנטית, מוטל כל כולו על התובעת” (ת.ע. (ת”א) 7690/99, טרבס נ’ יוגב-גורן ואח’ [פורסם בנבו] דינים משפחה, ב, 66; ע”א 714/88 שנצר נ’ רבלין מה(2), 89).

השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף היא שאלה שבעובדה. ההכרעה נבחנת בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת והמשתמעת) וכן לנסיבות חייהם בכלל, ולמהות הנכסים עליהם מבוקש להחיל את השיתוף, בפרט.

בבג”צ 4178/04 מיום 13/12/2006 [פורסם במאגרי המידע] [פורסם בנבו] נאמר מפי כב’ הנשיאה בייניש: “הכבדת הנטל על הטוען לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור, נובעת מהמשמעות שעשויה להיות להעדר הנישואין ביניהם.

לעיתים, בני-זוג מקיימים חיי זוגיות משותפים ללא אקט פורמאלי של נישואין מתוך בחירה שלא למסד את הקשר הזוגי ביניהם, להבדיל ממקרים בהם העדר הנישואין נובע ממניעות להינשא זה לזו.

במקרים אחרים, עשוי הדבר להעיד על ארעיות הקשר או על היותו בלתי מחייב, באופן השולל קיומה של כוונה לשיתוף רכושי.

יש, אפוא, להתחשב בכל מקרה ומקרה בטיב הקשר הזוגי, בנסיבותיו ובכוונות המונחות בבסיסו, תוך בחינת האפשרויות שעמדו בפני בני-הזוג למיסוד הקשר הזוגי מחד-גיסא ומידת האפשרות של כל אחד מבני-הזוג לניתוק הקשר מאידך-גיסא.

יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית-הרצון של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם.

זאת, בכפוף לעקרון תום-הלב המחיל על המערכת ההסכמית – המפורשת או המשתמעת – בין בני-הזוג ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון (ראו: ש’ ליפשיץ הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה (תשס”ה) 159-157; כן ראו והשוו: רע”א 8256/99 פלונית נ’ פלוני ואח’, פ”ד נח(2) 213, בפיסקאות 23-22 לפסק-דינו של הנשיא ברק).

מוניטין ונכסי קריירה

הפסיקה הכירה בנכסי קריירה /מוניטין/ כושר השתכרות, כולם שמות שונים לאותו דבר, כנכס בר חלוקה.

גם נפסק לא אחת, כי חזקת השיתוף חלה על נכסי קריירה לרבות מוניטין אישי. פסק הדין המוביל והמרכז את הסוגיה החדשה והמסובכת הוא בע”מ 4623/04 פלוני נ’ פלונית מיום 26/08/07 [ פורסם במאגרי המידע] [פורסם בנבו].

בעניין זה, ציינה כב’ הש’ מימון בתמ”ש (י-ם) 5704/01:”אם יהיה מקום להכיר במוניטין או כושר השתכרות כנכס יהיה זה בנסיבות בהן נוצר אי שוויון זועק ופגיעה קשה באחד מבני הזוג, שכן אותו בן זוג אשר תמך כלכלית בבן הזוג רוכש המוניטין או כושר ההשתכרות, דאג לצרכי הבית והילדים-לא רכש מקצוע לעצמו, ולאחר שבן הזוג האחר רכש את המוניטין או כושר ההשתכרות נטש אותו בן זוג את בן הזוג התומך-כי אז יש לראות במוניטין או בכושר ההשתכרות נכס משותף ולחלקו בין בני הזוג”.