דירת המגורים של בני הזוג היא למעשה הרכוש הכי משמעותי אשר עליו, לעיתים קרובות, קיימים מחלוקות וניסיונות לזכות בנתח גדול יותר או לנשל האחד את השני מחלקו בדירה.
יצויין כי כאשר לבני זוג יש דירה הם נחשבים כשותפים לדירה. טעות רווחת היא כי אם צד אינו מאשר את מכירת הדירה היא לא תוצא למכירה. נהפוך הוא ברגע שצד מבקש פירוק שיתוף בדירה, בית המשפט לרוב נענה לבקשה וזאת ומאחר ומדובר שותפים אשר אחד מהם מבקש לצאת מהשותפות.
אם צד אחד מעוניין לרכוש את חלקו של הצד השני אין כל בעיה בכך, החוק אף עיגן את זכותו כזכות קדימה.
במידה ואף צד אינו יכול לרכוש את חלקו של הצד השני, אין מנוס ממכירת הדירה, תשלום חובות משותפים לרבות משכנתא וחלוקת היתרה בין הצדדים באופן שווה.
העיקרון המנחה בפסיקת בית המשפט הוא כי לכל צד יש את הזכות לפרוק שיתוף במקרקעין “בכל עת”. עיקרון יסודי זה שאף כונה בפסיקה “עקרון על” מעוגן בהוראות סעיף 37 לחוק המקרקעין תשכ”ט – 1969 (רע”א 101/97 רידלביץ נ´ מודעי, פ”ד נ”ב (4) 625, 632.)
ראוי ויאמר כי במצב שבו הבעל מעוניין במכירת הדירה וידוע לבית המשפט כי אם הדירה תימכר לא יהיה לאישה ולילדיה מקום מגורים חלופי, לא יסכים בית המשפט לפירוק שיתוף בדירה. לבן הזוג ולילדים יש זכות למדור, מכוח הוראות סעיף 40 לחוק המקרקעין. כמובן שבסופו של יום שיקול הדעת הנו של בית המשפט.
חלוקה בעין:
בע”א 587/78 רוטשילד נ´ פרנק, נקבע מהי חלוקה בעין:
“חלוקה בעין פשוטה כמשמעה, היא חלוקת המקרקעין בין השותפים, באופן שכל אחד מהם זוכה בבעלות עצמאית ונפרדת, להבדיל מבעלות משותפת על חלק מסויים מתוכם. מקרקעין ניתנים לחלוקה בעין, אם ניתן לפצלם למספר חלקים שכל אחד מהם מסוגל לשמש נושא נפרד לבעלות”.
שיתוף בדירת מגורים שנרכשה טרם הנישואין:
בית המשפט העליון (בע”מ 1398/11) קיבל תביעת אישה לקבוע כי היא שותפה בדירת מגורי המשפחה, שנרכשה במלואה ע”י הבעל טרם הנישואין.
השאלה העקרונית לה הקדיש בית המשפט העליון את פסק דינו היתה – בני זוג התגוררו במשך כל שנות נישואיהם בדירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין ונרשמה על שמו בלבד – האם קמו לבן הזוג השני זכויות בדירה זו במרוצת השנים? מה היחס בין הוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973 לבין התנהגות הצדדים במרוצת שנות הנישואין?
כאשר מדובר בדירת המגורים הרשומה רק על צד אחד, והדירה שימשה את שני הצדדים למשך שנים לא מעטות, הרי שהמדובר בנכס משפחתי מובהק, בשל כך, הקל בית המשפט על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים, ראה פס”ד של השופטת ט’ שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי בעמ’ 183. לפעמים ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על הכנסתם של נכסים אלה למסגרת המאסה של הנכסים המשותפים של בני הזוג בעת הנישואין” [הנשיא מ’ שמגר בעניין יעקובי בעמ’ 561].
כב’ השופט י. עמית קבע כי לצורך משקלו של אותו “דבר מה נוסף” הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג.
מבלי לקבוע מסמרות, ציין כב’ השופט עמית מספר פרמטרים אשר יש להביאם בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים:
- האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין (כמו במקרה דנן) או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.
- האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.
- האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.
- אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).
- אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).
- האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.
- שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.
- התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.
- נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.
מובן כי הפרמטרים המנויים לעיל – ואשר חלקם “מושך” לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו.
