054-7658944

חזקת השיתוף / הלכת השיתוף

מהי הלכת השיתוף?

הלכה שנוצרה על-ידי פסיקת בתי המשפט, שחלה על בני זוג שנשאו לפני ה-1.1.74. לפי הלכה זו כל הנכסים שנרכשו במהלך חיי הנישואים שייכים לשני בני הזוג בחלקים שווים ואין זה משנה מי רשום על הנכס בפועל. כמו כן, כל אחד מבני הזוג יכול לדרוש את חלקו בשותפות בכל עת.

הלכת השיתוף הספציפי

בית המשפט בשורה של פסקי דין, הכיר בזכותו של בן/בת הזוג לטעון לשיתוף בנכס ו/או בנכסים ספציפיים, אין המדובר בחזקת שיתוף כללית כי אם על הוכחת כוונת שיתוף בנכס מסויים. כמובן שמי שטוען לקיומו של השיתוף בנכס ספציפי ההוכחה עליו.

כבוד השופטת נילי מימון בפסק הדין תמ”ש (ים) 5704/01 ר.א. נגד א.א . מיום 4.1.03 (פורסם באתר נבו) אמרה:

עם זאת אין חוק יחסי ממון בין בני זוג מונע מבני זוג להיות שותפים בנכס או אף בכלל נכסיהם ואולם השותפות אין יסודה בחזקה בדבר קיומה כי אם בסיסה מושתת על ראיות בדבר הסכמת הצדדים להיות שותפים בנכס או שהיא קמה מכח הדין הכללי כמו דיני נאמנות, שליחות, עקרון תום לב עשיית עושר ולא במשפט”.ובהמשך: “מכאן שבני זוג רשאים לעשות פעולות משפטיות כל אחד לבדו עם גורם שלישי ואולם גם בינם לבין עצמם, כך שיכולים לפעול משפטית ליצירת שותפות“.

כחיזוק לכך מפנה כבוד השופטת מימון להוראת סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג אשר זו לשונו: “העדר תוצאות במשך הנישואין. אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני“.

בית המשפט העליון אישר פרשנות זאת בשורה של פסקי דין ועל פיה: ” אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש על-ידי אחד מבני-הזוג טרם הנישואין (ראו גם: רע”א 8672/00 אבו-רומי נ’ אבו-רומי, פ”ד נו(6) 175, בפיסקאות 9-10 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן; רע”א 4358/01 בר-אל נ’ בר-אל, פ”ד נה(5) 856, בפיסקה 4 לפסק-דינו של הנשיא ברק)” ע”א 7687/04 ששון נ’ ששון, פ”ד נט(5) 596, 615 – השופטת, כתארה אז, ביניש).

הקריטריונים לתחולת חזקת השיתוף לצורך הוכחת שיתוף בנכס ספציפי.

הקריטריונים שקבעה הפסיקה בנוגע לתחולתה של חזקת השיתוף הכללית מהווים כיום כלי עזר ראייתי להוכחת כוונת השיתוף בנכס הספציפי.

בין הכלים שנתן לעשות בהם שימוש מובאים הקריטריונים הבאים:

  1. האם מדובר בנישואין ראשונים של בני הזוג. הפסיקה מצאה הבדל בין נישואים ראשונים לבין נישואים שניים וכו’. בית המשפט הסיק כי בנישואין קודמים, נצברו נכסים.
  2. אורח החיים של בני הזוג. כ לצורך הוכחת כוונת שיתוף נדרש מינימום של חיים הרמוניים. גם קיומם של ילדים משותפים יכול לסייע לביסוס כוונת השיתוף.
  3. משך הנישואים. “ככל שמשך הנישואין ארוך יותר, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של הפרדה למלאכותית יותר ובלתי אמינה יותר.( ע”א 806/93 הדרי נ’ הדרי פד (מח) 3 685).
  4. נטילת חלק במאמץ המשותף. השתתפות ברכישת נכסים או רכוש אחר על פי יכולתו של כל צד.
  5. קיום חשבונות בנק ונכסים אחרים משותפים. ניתן ללמוד על כוונת שיתוף בנכס מסויים על פי התנהגות הצדדים ביחס לנכסים נוספים שהיו בידי בני הזוג במהלך הנישואין.
  6. טיב הנכסים שבמחלוקת. כגון דירת מגורים.
  7. האם הושבח הנכס במהלך הקשר הזוגי, הכוונה האם נערך שיפוץ, או שופץ או הושקעו בו כספים ע”י מי שאינו רשום כבעל הנכס.

בבע”מ 10734/06 פלוני נגד פלונית, מיום 14.3.07, אישר בית המשפט העליון פסק דין שבו בית משפט קמא הסיק מחומר הראיות שהובא בפניו על הוכחת כוונת שיתוף בדירת מגורי בני הזוג בקבעו כי עובדת רישומה של הדירה על שם הבעל בלבד לא היה בה כדי לחבל בזכויותיה של האישה.

בית משפט קמא בחן את נסיבות המקרה וקבע כי מחומר הראיות עלה כי הזוג התגורר בדירה שנים רבות, הוליד שם ילדים וגידלם, האישה עבדה אף מחוץ למשק ביתה ואף השקיעה מכספה לשיפוץ הדירה.

תמיד כאן לשירותך

עוד בנושא